כתבות וסיפורים מעניינים
admin

בלאגן מאורגן

 


סייגון או הו צ'י מין? מה שנכון, בלאגן מאורגן!

העיר המיוחדת הזו מחזיקה בשני שמות. הו צ'י מין סיטי עבור התיירים וסייגון בפי המקומיים. גם אם נדמה לכם שאתם מכירים אותה, העיר הזו לא מתמסרת בקלות. היא מזהה בשניות עוברי אורח שרק חולפים בה ומנפנפת אותם הלאה. היא יודעת לגלות טפח ולהסתיר כפליים.

סייגון לא תמימה. היא כמו תאילנד על ספידים, כמו טוקיו עם חספוס חשוף של חיים וכמו מנהטן ללא אמריקאים. היא לא לוקחת שבויים. היא רק מבקשת שתתמסרו. סייגון היא לא רק עיר, היא קיר של חום כבד וגשם, של ריח דגים וקפה ולמון גראס. היא שמונה מיליון אופנועים שזזים בדופק אחד כנחיל תמידי בעורקיה.

תיירים מנסים "להספיק" אותה והיא פשוט טורפת אותם. הם מחפשים את המזגן ואת הדרך המהירה ביותר לעבור אותה. אני לעומת זאת מחפש את השרפרף.

השיעור הראשון: להיות נהר

אם תעמדו על שפת המדרכה ותחכו שהכביש יתפנה, תישארו שם לנצח. בסייגון אתם לא חוצים כביש, אתם נכנסים לנהר. הסוד הוא להוריד שני הילוכים בתוך הראש. לא לעצור ולא לרוץ, פשוט ללכת בקצב קבוע. ברגע שוויתרתם על השליטה משהו בכם נרגע. הצפירות מפסיקות להיות רעש והופכות לדופק של העיר.

השיעור השני: העיתון שנמס בגשם

לכל רחוב ראשי בסייגון יש נשמה שחבויה מאחוריו שנקראת "Hem", רשת הסמטאות האינסופית. באחת הסמטאות האלה כשהגשם התחיל להצליף ראיתי אישה מבוגרת פורסת דפי עיתון מעל ראשה. זה היה ניסיון נואש להסתתר. תוך שניות הנייר נספג במים והתפרק לה בין הידיים. היא לא נלחמה בו, היא פשוט נעלמה לתוך דלת עץ ישנה והותירה מאחוריה רק שלולית של דיו ונייר רטוב.

כצלם היד שלי נשלחה אינסטינקטיבית למצלמה אבל עצרתי. ידעתי שאם ארים את העדשה אהיה "מתעד" ולא "נוכח". יש רגעים שהם כל כך שבירים שכל ניסיון ללכוד אותם יפורר אותם בדיוק כמו העיתון ההוא בגשם. החוכמה היא להיות נוכחים.

השיעור השלישי: עומק השהייה

בוקר רגיל על שרפרף פלסטיק נמוך מדי עם קפה שחור והר של קרח. האישה מהדוכן כבר לא שואלת, היא רק מהנהנת. פה מתחיל החיבור האמיתי. לא בשיחות מאולצות אלא ביכולת לשבת יחד בגובה המדרכה בלי "לעשות" כלום. פשוט להיות. סייגון לא נמדדת בכמות האתרים שראיתם אלא בנשימה העמוקה שהצלחתם לקחת בתוך הכאוס.

הבלאגן כאן מאורגן למופת

אנחנו חיים בעולם שמעודד אותנו "לכבוש" יעדים ולשמור הכל בעננים דיגיטליים במקום בזיכרון. וייטנאם מלמדת אותי שהערך של רגע לא נמדד ביכולת להנציח אותו אלא ביכולת להתמסר אליו בזמן שהוא מתרחש. הניסיון לנצח את הזמן הוא קרב אבוד. לפעמים הדבר הכי חכם שאפשר לעשות הוא להניח את המשוטים ולתת למקונג לקחת אותנו בקצב שלו. בסוף לא נזכור איפה סימנו "וי" אלא את הרגעים שבהם היינו מספיק נוכחים כדי להרגיש הכי חיים.



תפריט נגישות

WhatsApp