וייטנאם, המקום שבו הזמן מפסיק להיות אויב.

כששואלים אותי איפה "הכי יפה" בוייטנאם, התשובה שלי בדרך כלל מבלבלת.      זה לא עניין של מיקום על המפה, אלא של דופק. המקום הכי יפה בוייטנאם הוא לא יעד גיאוגרפי,הוא תוצאה של קצב, זמן והבנת הנראה.

בכלל המילה "הכי" היא מילה של הכי של תיירים, לעומתם מטיילים שהם מגלי ארצות אמיתיים לא מחפשים את ה"הכי" של כולם, הם עוצרים, מקשיבים וחוקרים, עד שהם מוצאים את ה"הכי" הפרטי שלהם.

הטעות שבמרדף

רוב האנשים נוחתים בוייטנאם עם רשימה סגורה ולו"ז צפוף, האנוי, האלונג ביי, סאפה, הוי-אן,הם מגיעים עם שעון מערבי ומגבירים מהירות במדינה שבה הדבר הכי נכון לעשות הוא להוריד שני הילוכים.

וייטנאם לא מתיישרת לפי תכניות, או שאתה לומד להתיישר לפיה, או שהיא פשוט שוחקת אותך. בסייגון, אם תנסה רק "להספיק" – העיר תטרוף אותך. כדי להכיר אותה, אתה חייב קודם כל להסכים ללכת בה לאיבוד.

להתמסר לקצב: פילוסופיית השרפרף הנמוך

הבוקר שלי בסייגון מתחיל תמיד באותו אופן, ישיבה על שרפרף פלסטיק כחול ונמוך מדי, עם כוס קפה שחור וקרח. אין תפריט ואין מותגים, יש רק קצב קבוע. האישה מהדוכן כבר יודעת איך אני שותה את הקפה שלי, השכן מחנה אופנוע עמוס לעייפה, והעיר מתחילה להתעורר סביבי.

בעין של צלם ,אלו הרגעים שאסור להרים בהם מצלמה, כי ברגע שאתה מביט דרך העדשה, אתה מפסיק להיות חלק מהרגע והופך לצופה חיצוני אבל ככותב, אלו בדיוק הרגעים שאני נועל בזיכרון. שם, על השרפרף, נלמד השיעור החשוב ביותר: וייטנאם היא לא משימה שצריך "לסיים". מי שמנסה לכבוש אותה יוצא אולי עם תמונות יפות, אבל נשאר בלי חוויה.

הכלל שלי: בסיסים, לא אטרקציות

כשאני מתכנן מסע, אני לא מחפש נקודות עניין , אני מחפש בסיסים מקום שבו מתעוררים לפחות שלוש פעמים, חוזרים לאותה סמטה, ויושבים באותו דוכן קפה.

• בסאפה: תנו לערפל לעלות ולרדת במשך שלושה ימים. רק אז הנוף יתחיל ללמד אתכם את עצמו.
• בסייגון אל תדלגו בין אתרי חובה. תנו לעיר ללמד אתכם איך היא נושמת.

ןכמו שאני תמיד אומר:

 "סייגון לא מתמסרת בקלות, היא לא מגלה כלום לעוברי אורח, רק לאורחים"

החיבור האמיתי עם האנשים כאן מתחיל רק כשאתה מפסיק להיות תייר שממהר ליעד הבא רק כשאתה יושב שם, גם כשאין "מה לעשות", מתחילים הדיבורים האמיתיים אלו שלא כתובים בשום בלוג.

להתמסר לחיבוק

וייטנאם היא לא מדינה של הישגים היא לא נמדדת בכמות ה"וי" שסימנתם במפה, אלא בעומק השהייה שלכם בכל נקודה מי שמגיע בלי רצון "לנצח" את הטיול, מגלה עולם אחר לגמרי.

אם אתם מוכנים להאט, להסתכל באמת, ולתת לדברים לקרות בקצב שלהם , וייטנאם תחבק אתכם חזרה.

רוצים לגלות את וייטנאם שמתחת לעור? 

אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע של נוכחות והתבוננות. מסע שבו לא רק "עושים" את המדינה, אלא חיים אותה.