הוי אן, אהבה ממבט ראשון וגעגוע ממבט שני

היא רגועה, היא צבעונית והיא רגישה להפליא. הוי אן מתמסרת אליכם כבר בשנייה הראשונה. זו אהבה ממבט ראשון שקשה להסביר במילים, סוג של קסם מוזר שגורם לכם להתגעגע אליה עוד לפני שהספקתם להתרחק מהסמטה הראשונה.

העיר שקפאה בזמן

הוי אן היא לא עוד נקודה על המפה הווייטנאמית. היא פרק חי בסיפור שנכתב על ידי סוחרים יפנים, סינים וצרפתים לפני מאות שנים. הקירות הצהובים שלה ספגו דורות של שמש וגשם, והם לא נראים ישנים אלא מלאי חיוניות. כשצועדים בסמטאות שלה, התחושה היא לא של ביקור ב"אתר מורשת" קפוא, אלא של כניסה לתוך ציור שמתעורר לחיים בכל בוקר מחדש.

מלכודת הדבש של העדשה

עבורי כצלם, הוי אן היא מלכודת דבש מסוכנת. קל מאוד להסתפק כאן ב"צילומי גלויות" של פנסי הנייר הצבעוניים, הנהר השקט או הגשר היפני המפורסם. אבל השיעור האמיתי שהעיר הזו מלמדת אותנו הוא על צבעוניות רגישה ונוכחות שקטה.

אני מחפש את הרגעים שבהם האור של פנס בודד פוגש את השתקפות המים בסימטה צדדית. אני מחפש את המוכרת שיושבת בשלווה מאחורי ערמת דגים ואינה מנסה למכור דבר, או את הדממה המוחלטת של הנהר בזריחה,אני מחפש את האנשים שבתוך הציור הזה שנקרא הוי אן רגע לפני שהעיר מתעוררת לתוך המולת התיירות. שם, בתוך השקט, נמצא הסיפור האמיתי של הוי אן.

המקום שבו וייטנאם מחבקת אתכם

וייטנאם יכולה להיות מדינה טורפת, אינטנסיבית מאוד, כזו שדורשת מכם המון אנרגיה בכל רגע נתון. הוי אן היא המקום שבו המדינה הזו עוצרת כדי לחבק אתכם ולאפשר לכם פשוט לנוח. הגעגוע אליה הוא לא געגוע למקום פיזי, אלא לתחושה של ביטחון ושלווה שהיא מעניקה לכל מי שמוכן להאט בתוכה.

הטעות הנפוצה היא לחשוב שראיתם הכל אחרי ערב אחד של פנסים. הוי אן היא כמו מאהבת רגישה. ככל שתיתנו לה יותר זמן ותהפכו אותה לבסיס שלכם, כך היא תגלה לכם יותר מהסודות החבויים שלה. היא דורשת שהייה של יומיים או שלושה רק כדי ללכת לאיבוד, כדי להרגיש את הגעגוע מתחיל לצמוח בזמן שאתם עדיין שם.

בסוף, הטיולים שבאמת נשארים איתנו הם אלו שבהם המקום הופך לחלק מהזהות שלנו עוד לפני שארזנו את המזוודה.